צרפת - עמק הלואר

Calips

מוזיאון הלובר במדריך למטייל בצרפת, כאן תמצאו הכל אודות מוזיאון הלובר שבצרפת , היסטוריה של מוזיאון הלובר, אדריכלות של מוזיאון הלובר תמונות של מוזיאון הלובר וסרטונים מהרשת הנותנים מידע רחב אודות מוזיאון הלובר.

וכמובן שכאן המקום לשתף אותנו בדעתכם אודות מוזיאון הלובר.

עמק הלואר (בצרפתית: Val de Loire) הוא שמו של אזור גאוגרפי בלב צרפת המשתרע לאורכו של הקטע המרכזי של נהר הלואר, הארוך בנהרות צרפת, ובמיוחד קטעו שבין סילי-סיר-לואר (Sully-sur-Loire) במזרח לבין שאלון-סיר-לואר (Chalonnes-sur-Loire) במערב, אשר הוכלל בשנת 2000 ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

האזור הוא חלון תצוגה מרהיב של נוף, תרבות ואדריכלות, וכולל ערים עתיקות, כפרים ציוריים ומספר יוצא דופן של טירות (שאטו) שנבנו בידי אצולת צרפת ומלכיה לאורך הדורות טרום המהפכה הצרפתית. אזור זה אף נחשב כערש הלשון הצרפתית, וידוע גם בתעשיית היין שבו.

גאוגרפיה

נהר הלואר הוא הארוך בנהרות צרפת, והוא זורם לאורך של כ-1,000 ק"מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי. "עמק הלואר" במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק"מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב, הנכלל בשטחם של שניים מחבלי צרפת - סאנטר ("מרכז") ופיי דה לה לואר ("ארצות הלואר"). בקטע זה גדות הנהר נפרשות לשוליים רחבים, היוצרים עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. יובלים אחדים מצטרפים לזרימתו של נהר הלואר בעמק, הבולטים בהם הם שר, ויין ואנדר. למעשה, אין מדובר בעמק אחד אלא במספר עמקים מוריקים, המופרדים ברמות צחיחות יחסית.

רוחבו ועומקו של נהר הלואר משתנים לאורך נתיב זרימתו בעמק, וכן משתנים מעונה לעונה ומשנה לשנה. מעת לעת עולה הנהר בחורף על גדותיו, אך סוללות הבנויות לאורך חלק גדול מגדות הנהר מונעות בדרך כלל שיטפונות ונזקים משמעותיים בעמק. סימוני מפלס המים שנעשו לאורך ההיסטוריה על הסוללות בגדות הנהר ולעתים על קירות מבנים, מעידים עד כמה חמורה והרת אסון עלולה להיות עליית מי הנהר.

ברחבי העמק התיישבות כפרית ועירונית לאורך גדות נהר הלואר ויובליו. ערי צרפת הנכללות בשטח העמק הן, ממזרח למערב, אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, סומיר ואנז'ה. בשטחים שבין הערים פזורים כפרים רבים, חלקות חקלאיות, חוות ויקבים, וכן אחוזות וטירות במספר בולט. ירק האזור, צמחייתו השופעת ופרחוניותו העניקו לו את הכינוי "הגן של צרפת".

היסטוריה

למן תקופת האבן הקדומה החלה התיישבות אדם על גדות הלואר ויתר נהרות הסביבה. בתקופה שבין 10000 לפנה"ס לבין 4000 לפנה"ס הפכה בהדרגה אוכלוסיית ציידים-לקטים זו לאוכלוסייה החיה על חקלאות וגידול בעלי חיים. בד בבד עם נטישת האוכלוסייה המקומית את חיי הנוודות, הגיעו לאזור אוכלוסיות חקלאים שמקורם במזרח התיכון. קהילות האזור החלו להתגבש כחברות מובנות, שהובילו להתארגנותו הטריטוריאלית של העם הגאלי סביב אתרי ההתיישבות. במאה הרביעית לפנה"ס נחשבה ארץ קרנוטס (לימים פרובינציית אורליאנה – העיר אורליאן וסביבותיה) כמרכזם של הגאלים. שם התקיימו ההתכנסויות השנתיות של הדרואידים. הרבה לפני הכיבוש הרומאי, כבר היו בעמק אתרי יישוב על מקומן של כל הערים המוכרות כיום.

הכיבוש הרומאי של האזור בידי יוליוס קיסר נתקל בהתנגדות מועטה. הגאלים אימצו במהירות את אורחות החיים הרומאיות, בעיקר בערים שכבר היו קיימות – אורליאן, טור ואנז'ה – שהתנהלו סביב הפורום, התיאטראות והמרחצאות. התקופה הגאלו-רומאית התאפיינה בהתפתחות משמעותית של הייצור והמסחר.

הנצרות החלה להתפשט באזור החל מן המאה הרביעית, תחת השפעת הבישופים של טור, אורליאן ואנז'ה. מרטן מטור, אחד מאבות הנצרות ובישוף טור משנת 371 ועד 397, היה הרוח החיה בפעילות המיסיונרית. מנזרים נוסדו באזור, כמו אלה של פלרי ומרמוטיה. תחת שליטי השושלת הקרולינגית נוסדו בידי מקורבי קרל הגדול בתי ספר נזיריים, שהשפעתם התרבותית הייתה ניכרת. במאה השביעית כשלו כוחות המוסלמים מאנדלוסיה בנסיונם לחצות את הלואר, לכבוש את האזור ולהפיץ את האסלאם הלאה לתוך אירופה, ונהדפו בידי המצביא הפרנקי קרל מרטל בקרב טור באוקטובר 732. במאה התשיעית הצליחו הויקינגים לעלות בסירותיהם במעלה הלואר ולפשוט על ערי העמק ומנזריו.

טירת טאלסיי

במהלך ימי הביניים היה העמק זירת קרבות מתמשכת, למן המאה העשירית ועד המאה ה-15, תחילה כאלה שנגעו למלחמות על הכתר האנגלי, ולאחר מכן על הכתר הצרפתי. הפרק האחרון במערכות אלה היה במהלך מלחמת מאה השנים (1337-1453), עם היחלצותה של ז'אן ד'ארק לעזרת העיר אורליאן הנצורה ב-1429 והצלחתה בשחרורה ובהדיפת הכוחות האנגליים.

בתקופת הרנסאנס עלה מאוד מעמדו של עמק הלואר בממלכת צרפת. למן מלכותו של לואי האחד עשר שקבע ב-1461 את העיר טור כבירתו, ועד אנרי הרביעי שקבע אותה חזרה בפריז ב-1594, היה עמק הלואר מרכז הכובד של השלטון בממלכה. מלכי בית ולואה, אשר מצאו באיטליה סטנדרטים חדשים של אסתטיקה ואמנות, מיהרו לייבאם אל עמק הלואר בניצוחם של אמנים ואומנים איטלקיים, הבולט בהם לאונרדו דה וינצ'י. כך נולד מה שכונה לימים "הרנסאנס הצרפתי הראשון", במסגרתו שופצו הטירות המלכותיות של אמבואז ובלואה והחלו להיבנות "טירות החצר" שנועדו לעינוגים בראש ובראשונה, הבולטת ביניהן טירת שאמבור.

במאות ה-17 וה-18 התחזק מעמדו של עמק הלואר כציר תחבורה ותקשורת, עם חפירתן של תעלות שאיפשרו קשר תחבורתי עם פריז. המהפכה הצרפתית עברה על עמק הלואר בשקט יחסי וללא הפרות סדר, ובאופן כללי קיבלו תושבי האזור את הסדר החדש, להוציא מרד איכרים שפרץ באזור מאג שמדרום לאנז'ו. הופעת מסילת הברזל במאה ה-19 שינתה מהותית את פני העמק, וגרמה להיעלמותה של התנועה בתעלות ולהפסקת פעולתם של מעגני הלואר.

טירות עמק הלואר

ברחבי עמק הלואר פזורות כ-300 טירות, שגיליהן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. כאשר החלו מלכי צרפת לבנות את טירות הענק המפוארות שלהם בעמק הלואר, הלכו בעקבותיהם אצילי הממלכה שרצו להישאר קרובים למוקדי השלטון, או ליתר דיוק חששו להתרחק ממנו. נוכחות העושר והעוצמה בעמק המוריק והמרהיב הביאה למקום את מיטב האדריכלים ואדריכלי הנוף, שהטביעו את חותמם על אחוזות המלוכה והאצולה.

טירת ולאנסה

באמצע המאה ה-16 החל המלך פרנסואה הראשון להחזיר את מרכז הכובד השלטוני לבירה פריז. האדריכלים הלכו בעקבותיו, אך בני האצולה המשיכו לדור בטירותיהם שבעמק מרבית הזמן. עליית לואי הארבעה עשר לשלטון באמצע המאה ה-17 הפכה את פריז וסביבתה לזירת הבנייה המלכותית של ארמונות וטירות פאר, עם בנייתו של ארמון ורסאי; אך מקורבי המלכות ועשירי הבורגנות המשיכו לשפץ בפאר טירות עתיקות בעמק הלואר, ולהקים חדשות בו.

המהפכה הצרפתית הביאה להריסתן של כמה מן הטירות ולבזיזתן של אחרות מאוצרותיהן. בעליהן של רבות מן הטירות הוצאו להורג על הגיליוטינה, ואחרים איבדו את רכושם, טירותיהם ואדמותיהם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הופקעו כמה מן הטירות לשמש כמפקדות.

כיום משמשות חלק מן הטירות למגורי בעליהם הנוכחיים, מהם שפותחים את דלתות טירותיהם למבקרים. אחרות הוסבו למלונות ולפונדקים, המעניקים לאורחיהם חוויית אירוח ייחודית. רבות הועברו לשימוש ואחריות גופי השלטון המקומי, וכמה מן הבולטות והחשובות בטירות הועברו לאחריות ממשלתית ופותחו להיות אתרי תיירות המושכים מאות אלפי מבקרים בשנה.

ברחבי עמק הלואר פזורות כ-300 טירות, שגיליהן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. כאשר החלו מלכי צרפת לבנות את טירות הענק המפוארות שלהם בעמק הלואר, הלכו בעקבותיהם אצילי הממלכה שרצו להישאר קרובים למוקדי השלטון, או ליתר דיוק חששו להתרחק ממנו. נוכחות העושר והעוצמה בעמק המוריק והמרהיב הביאה למקום את מיטב האדריכלים ואדריכלי הנוף, שהטביעו את חותמם על אחוזות המלוכה והאצולה.

טירות עיקריות

טירת בלואה - Château de Blois

טירת שאמבור - Château de Chambord

טירת שנונסו - Château de Chenonceau

טירת אזה-לה-רידו - Château d'Azay-le-Rideau

טירת שינון - Château de Chinon

טירת סומיר - Château de Saumur

טירת אמבואז - Château d'Amboise

טירת איסה - Château d'Ussé

טירת לאנז'ה - Château de Langeais

טירת שאטודן - Château de Châteaudun

טירת שברני - Château de Cheverny

טירת ולאנסה - Château de Valençay

טירת וילאנדרי - Château de Villandry

טירת לוש - Château de Loches